Moed Katan 17a – מועד קטן יז.‏ – Shas HaMeforash

(1)

תַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ נִדּוּיוֹ נִידּוּי דְּתַנְיָא מְנוּדֶּה לָרַב מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה הָא לְכוּלֵּי עָלְמָא מְנוּדֶּה.

If a student ostracized someone else due to an insult to his dignity, and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid, as it is taught in a baraita: One who is ostracized by the teacher is considered ostracized with regard to the student. However, one who is ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher. The Gemara attempts to draw an inference from a careful reading of this baraita: He is not considered ostracized with regard to the teacher, which implies that he is considered ostracized with regard to everyone else.

רי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף מועד קטן ט׳.}

{בבלי מועד קטן יז ע״א} אמר רב הונא תלמיד חכמים¹ שנידה לכבודו נידויו נידוי דתניא מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה² למאי אילימא למילי דשמיא והכתיב {משלי כא:ל} אין חכמה ואין תבונה ואין עצה³ לנגד ייָ׳י אלא לכבוד עצמו. אמ׳ רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה⁴.

אמתא⁵ דבי ר׳⁶ חזיתיה⁷ לההוא גברא דמחי לבנו הגדול⁸ אמרה ליה⁹ ליהוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר {ויקרא יט:יד} בולפני¹⁰ עור לא תתן מכשול דתאנא דבי ר׳ ישמעאל¹¹ ולפני עור לא תתן מכשול במכה בנו הגדול¹² הכתוב מדבר ולא נהגו חכמים קלות ראש¹³ בינדוייה¹⁴ שלוש שנים:

ההוא צורבא מרבנן [דהוה] סני¹⁵ שומעאניה אמר רב יהודה היכי ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן לא לישמתיה קא מיתחל¹⁶ [שמא דשמיא]⁠¹⁷ אמר ליה לרבה בר בר חנה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב {מלאכי ב:ז} כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו [כי מלאך יי׳ צבאות הוא]⁠¹⁸ אם דומה הרב¹⁹ למלאך ייָ׳י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל²⁰ יבקשו תורה מפיהו²¹ שמתיה רב יהודה לסוף חלש רב יהודה עילי²² רבנן לשיולי ביה עאל איהו נמי²³ בהדי רבנן²⁴ כד-חזיה רב יהודה אחיך אמר [ליה]⁠²⁵ לא מסתייה²⁶ דשמתיה²⁷ לההוא גברא אלא אחוכי נמי²⁸ קא מאחיך ביה אמ׳ ליה לאו בדידך קא מחיכנא אלא אהאי קא מחיכנא²⁹ דכי [אזילנא]⁠³⁰ לעלמא דאתי בדיחא דעתאי³¹ דאפילו לגברא רבה [כותך]⁠³² לא חנפי³³ ליה נח נפשיה דרב יהודה אמרו ליה רבנן גברא רבא דחשיב³⁴ כרב יהודה הכא ליכא³⁵ [דלישרי] לך³⁶ זיל³⁷ לגביה דר׳³⁸ יהודה נשיאה דלישרי לך³⁹ אזל לגביה אמר ליה לר׳ אמי זיל עיין ביה⁴⁰ בדיניה אי⁴¹ מיבעי למישרי⁴² ליה שרי ליה⁴³ עיין ר׳ אמי בדיניה⁴⁴ סבר למשרי ליה⁴⁵ עמד ר׳ שמואל בר נחמני⁴⁶ על רגליו ואמר מה⁴⁷ שפחה⁴⁸ של-בית ר׳ לא נהגו חכמים⁴⁹ קלות ראש בנידוייה⁵⁰ שלש שנים רב⁵¹ יהודה חברנו על אחת כמה וכמה אמר רב פפא⁵² מאי דקמה⁵³ דליתי (האי) סבא⁵⁴ האידנא לבי מדרשא⁵⁵ דהא כמה שני לא אתא ליה⁵⁶ שמע מינה [לא מיבעי]⁠⁵⁷ למשרי⁵⁸ ליה לא שרא ליה⁵⁹ נפק כי קא באכי⁶⁰ ואזיל אתא זיבורא טרקיה אאמתיה ושכיב⁶¹ עילוה למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני⁶² [וקבלוה]⁠⁶³ דעבד כר׳⁶⁴ [אלעאי]⁠⁶⁵ דתניא ר׳ [אלעאי] הזקן אומר אם ראה⁶⁶ אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף⁶⁷ שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל⁶⁸ שם שמים בפרהיסיא וליתה לדר׳⁶⁹ [אלעאי] אלא אע״פ שיצרו מתגבר⁷⁰ עליו מבעי ליה⁷¹ ליתוביה⁷² דעתיה⁷³ דקימא לן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ריש⁷⁴ לקיש הוה מינטר פרדיסא אתא ההוא גברא קאכיל⁷⁵ תאיני⁷⁶ רמא ביה קלא ולא [אשגח]⁠⁷⁷ ביה אמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא אמ׳ ליה אדרבה ליהוי⁷⁸ ההוא גברא [בשמתא]⁠⁷⁹ אם ממון נתחייבתי לך נידוי לא ניתחייבתי לך אתא⁸⁰ לבי מדרשא ושאיל אמרי ליה דידיה נידוי דידך לא נידוי⁸¹ מאי תקנתיה זיל לגביה⁸² דלישרי לך לא ידענא [ליה]⁠⁸³ זיל לגבי נשיאה [דלישרי]⁠⁸⁴ לך דתניא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו נידויו:

{רי״ף מועד קטן ט׳:}

{בבלי מועד קטן יז ע״א} אמר רב הונא באושא התקינו אב בית-דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומ׳ לו {מ״ב יד:י} הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דריש לקיש⁸⁵ דאמר [ריש לקיש]⁠⁸⁶ תלמיד חכמ׳⁸⁷ שסרח אין מנדין אותו בפרהיסיא שנאמר {הושע ד:ה} וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו [כלילה]⁠⁸⁸. אמר רב פפא⁸⁹ תיתי-לי דלא [שמתי⁹⁰ צורבא מרבנן מעולם אלא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא]⁠⁹¹ היכי עביד כי-הא דבמערבא מימנו אניגדא⁹² דצורבא מרבנן⁹³ ולא מימנו אשמותיה⁹⁴. מאי שמתא אמר רב⁹⁵ שם מיתה ושמואל אמר⁹⁶ שממה יהיה אמר ריש לקיש⁹⁷ כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברין כך כשהיא יוצאת⁹⁸ יוצאת⁹⁹ מרמ״ח איברין [כשהיא]⁠¹⁰⁰ נכנסת דכתיב {יהושע ו:יז} והיתה העיר חרם חרם בגימטריא רמ״ח האוי¹⁰¹ וכשהיא¹⁰² יוצאת דכתיב¹⁰³ {חבקוק ג:ב} ברגז רחם תזכור רחם בגימטריא רמ״ח האוי¹⁰⁴. אמ׳ רב יוסף שדי שמתא אגנובתא¹⁰⁵ דכלבא¹⁰⁶ ואיהי דידה¹⁰⁷ עבדא ההוא [כלבא]⁠¹⁰⁸ דהוה קא אכיל¹⁰⁹ מסאני¹¹⁰ דרבנן ולא ידעי מנו¹¹¹ קא¹¹² משמתי ליה אתליא¹¹³ נורא בגנובתיה ואכלתיה¹¹⁴:

1. תלמיד חכמים: כ״י נ: ״תלמיד חכם״.

2. לכולי עלמא מנודה: כל כה״י ור״ח. דפוסים: מנודה לכולי עלמא.

3. תבונה, עצה: כבמקרא. כ״י נ: ״עצה, תבונה״.

4. ליה: חסר בכ״י נ.

5. אמתא: דפוסים: אמתיה.

6. דבי ר׳: ג^ט: ״דרב חייא״. כ״י נ: ״דר׳⁠ ⁠⁠״.

7. חזיתיה: ג^ט: ״חזתיה״. כ״י נ: ״חזייה״.

8. דמחי לבנו הגדול: וכן ג^ט. ג^יא: ״דקא מחי לבנו גדול״. דפוסים: דמחי לבנו גדול. כ״י נ: ״דהוה מחי לבריה״.

9. ליה: חסר בדפוסים.

10. בולפני: וכן דפוס קושטא. ג^ט: ״ולפני״. ג^יא: ״בלפני״. כ״י נ: ״אלפני״. דפוסים: אולפני.

11. דתאנא דבי ר׳ ישמעאל: דפוסים רק: דתניא.

12. הגדול: ג^יא: ״גדול״.

13. קלות ראש: ג^ט רק: ״קלות״.

14. בנידוייה: ג^ט ג^יא: ״בנידויה״. כ״י נ: ״בנדויו״. דפוסים: בנדויה.

15. דהוה סני: כ״י נ, דפוסים, כבר״ח. ג^ט ג^יא: ״דהוה סנו״. כ״י א רק: ״דסני״.

16. מיתחל: ג^יא, דפוסים: ״מיתחיל״. ט, דפוס קושטא: ״מתחיל״. כ״י נ: ״מיחל״.

17. שמא דשמיא: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״שם שמים״.

18. כי שפתי... הוא: ג^יא, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א עד: ״מפיהו וג׳⁠ ⁠⁠״. ג^ט עד ״מפיהו״.

19. הרב: וכן ג^ט ג^יא, ר״ח. חסר בכ״י נ, דפוסים.

20. אל: דפוסים: לא.

21. יבקשו תורה מפיהו: כ״י נ: ״יבקשוהו״.

22. עילי: כ״י נ: ״עיילו״.

23. עאל איהו נמי: כ״י נ: ״עייל נמי איהו״.

24. בהדי רבנן: וכן ג^ט, כ״י נ. ג^יא, דפוסים: ״בהדייהו״.

25. ליה: ג^ט, דפוסים. חסר בכ״י א, ג^יא, כ״י נ.

26. מסתייה: כ״י א לפני הגהה: ״מסתיימא״.

27. דשמתיה: כ״י נ: ״לשמתיה״.

28. נמי: וכן ג^ט ג^יא. חסר בכ״י נ, דפוסים.

29. אלא אהאי קא מחיכנא: חסר בדפוס קושטא. ג^ט: ״אלא האי דקא אחיכנא״. ג^יא, כ״י נ, דפוסים: ״אלא האי דקא מחיכנא״.

30. דכי אזילנא: ג^ט, דפוסים. ג^יא: ״כי אזלנא״. כ״י א: ״דכי אזלי״. כ״י נ: ״הכי אזילנא״.

31. דעתאי: כ״י נ: ״דעתיה״.

32. כותך: כ״י נ, ג^ט: ״כוותך״, ג^יא: ״כואתך״. כ״י א: ״דכותך״. דפוס קושטא: כותיך. דפוסים: כוותיה. (בר״ח: ״כי האי״).

33. חנפי: וכן ג^יא, דפוסים, כבר״ח: ״חניפי״. ג^ט: ״חניכי״. כ״י נ: ״חנכי״, ובגליון שם נוסף פירושו: ״יתחצף״.

34. דחשיב: וכן ג^ט ג^יא. חסר בכ״י נ. דפוסים: חשיב.

35. הכא ליכא: וכן ג^ט, כ״י נ. ג^יא, דפוסים: ״ליכא הכא״.

36. דלישרי לך: ג^יא, דפוסים. כ״י א: ״לישרי לך״. כ״י נ: ״דשרי לך״. ג^ט: ״דלישרי ליה״.

37. זיל: ג^ט: ״אזל״.

38. לגביה דר׳: ג^יא, כ״י נ: ״לגבי דר׳⁠ ⁠⁠״. דפוסים: לגבי ר׳. ג^ט: ״לגביה דרב״.

39. לך: ג^יא: ״ליה״.

40. ביה: כ״י נ: ״ליה״. חסר ב-ג^ט.

41. אי: ג^יא: ״האי״.

42. מיבעי למישרי: כ״י נ: ״מבעיה״.

43. ליה: חסר ב-ג^ט.

44. ר׳ אמי בדיניה: ג^ט, כ״י פריס: ״בדיניה ר׳ אמי״.

45. ליה: חסר בכ״י נ.

46. נחמני: ג^ט: ״נח׳⁠ ⁠⁠״. כ״י נ: ״נחמן״.

47. ומה: וכן ג^ט. דפוסים: ״מה״. חסר ב-ג^יא, כ״י נ, דפוס קושטא.

48. שפחה: וכן בכל כה״י. דפוסים: שפחתו.

49. חכמים: כ״י נ: ״העם״.

50. קלות ראש בנידוייה: וכן ג^ט ג^יא, כבמאמר הקודם. כ״י נ, דפוסים: בנדויה קלות ראש.

51. רב: כ״י נ: ״ר׳⁠ ⁠⁠״. חסר ב-ג^ט ג^יא, דפוסים.

52. רב פפא: דפוסים: ר׳ זירא.

53. דקמה: ג^ט: ״דקא״. דפוסים: דקמן.

54. האי סבא: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוס קושטא: ״סבא״. דפוסים: סבי.

55. לבי מדרשא: חסר ב-ג^ט.

56. אתא ליה: וכן ג^יא. ג^ט, כ״י נ: ״אתי ליה״. דפוסים: אתי.

57. לא מיבעי: ג^יא, דפוסים. ג^ט: ״לא בעי״. כ״י נ: ״לא מיבעיא״. כ״י א: ״מיבעי לא״.

58. למשרי: ג^ט: ״למישרא״. כ״י נ: ״לשרי״.

59. לא שרא ליה: חסר ב-ג^ט.

60. באכי: כ״י נ: ״בעי״.

61. ושכיב: וכן ג^ט, דפוסים, ר״ח. ג^יא: ״ונח נפשיה״. כ״י נ: ״ומית״.

62. דדייני: כ״י נ, דפוסים. ג^ט ג^יא: ״דדיאני״. כ״י א: ״דדייניה״.

63. וקבלוה: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוס קושטא, ר״ח. כ״י א: ״וקבליה״. דפוסים: וקבלוהו.

64. כר׳: ג^ט: ״אדר׳⁠ ⁠⁠״.

65. אלעאי: ג^יא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״אלעא״. וכן בסמוך שם.

66. ראה: וכן ג^ט, דפוס קושטא. ג^יא, כ״י נ, דפוסים: ״רואה״, כבר״ח.

67. ויתעטף: כ״י נ: ״ויתכסה״, כבר״ח.

68. יחלל: ג^ט: ״יתחלל״.

69. לדר׳: ג^יא: ״לר׳⁠ ⁠⁠״.

70. שיצרו מתגבר: וכן בכ״י נ. (כלעיל). דפוסים: ״שמתגבר יצרו״. ג^ט ג^יא: ״שמתגבר יצרו של אדם״.

71. מבעי ליה: כ״י נ: ״מבעי ליה לאיניש״.

72. ליתוביה: ג^יא: ״ליתובותה״.

73. דעתיה: כ״י נ. דפוסים: בדעתיה. חסר בכ״י א, ג^ט ג^יא.

74. ריש: וכן ג^ט, כ״י נ. ג^יא, דפוסים: ״ר׳ שמעון בן״.

75. קאכיל: ג^ט: ״קא אכל״. ג^יא: ״קא אכיל״. כ״י נ: ״הוה אכיל״. דפוסים: וקא אכיל.

76. תאיני: ״בתאיני״.

77. אשגח: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״משגח״.

78. ליהוי: כ״י נ: ״נהוי״.

79. בשמתא: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.

80. אתא: ג^ט: ״אתי״.

81. דידך לא נידוי: חסר ב-ג^יא. ג^ט: ״דידיך לאו נידוי״. כ״י נ: ״דידך אינו נדוי״, כבר״ח.

82. לגביה: כ״י נ: ״לגבי״.

83. ליה: ג^ט ג^יא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לך״.

84. דלישרי: ג^ט ג^יא ג^יב, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״דנישרי״.

85. דריש לקיש: וכן ב-ג^ט, כ״י נ. ג^ז: ״דר׳ שמעון בן לקיש״. דפוסים: דרשב״ל.

86. רשב״ל: ג^ט, כ״י נ. דפוסים: רשב״ל. חסר בכ״י א.

87. תלמיד חכמ׳: כ״י נ רק: ״תלמיד״. דפוסים: תלמיד חכם.

88. כלילה: וכן ג^ז, דפוסים. כ״י א, כ״י נ: ״בלילה״.

89. פפא: וכן דפוסים: פפי.

90. שמתי: כ״י נ: ״שמתיה״.

91. שמתי... שמתא: ג^ז ג^ט, כ״י נ, דפוסים. עד ״מעולם״ מובא בר״ח. חסר בכ״י א.

92. אניגדא: ג^ט: ״אנגודא״.

93. דצורבא מרבנן: וכן בכל כה״י, ר״ח. חסר בדפוס קושטא. דפוסים: דצורבא דרבנן.

94. אשמותיה: וכן ר״ח. ג^ז, כ״י נ, דפוסים: ״אשמתא״. ג^ט: ״אשמתא אשמותיה״.

95. אמר רב: חסר בכ״י נ.

96. ושמואל אמר: ג^ט: ״ואמ׳ שמו׳⁠ ⁠⁠״.

97. ריש לקיש: ג^ז: ״ר׳ שמעון בן לקיש״. דפוסים: רשב״ל.

98. שנכנסת, כשהיא יוצאת: וכן ב-ג^ט, כ״י נ. דפוסים: שנכנסת, כשיוצאת. ג^ז: ״שהיא נכנסת, כשהיא יוצאת״.

99. יוצאת: חסר בכ״י נ.

100. כשהיא: ג^ז ג^ט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.

101. רמ״ח האוי: וכן ר״ח. כ״י נ: ״הכי הוו״. ג^ט: ״קקמ״ח האוי״. דפוסים רק: רמ״ח.

102. וכשהיא: ג^ט: ״כשהיא״.

103. דכתיב: חסר ב-ג^ט.

104. רמ״ח האוי: וכן בר״ח. ג^ט: ״הכי הוי״. כ״י נ: ״הכי הוו״. דפוסים: כך הוא.

105. אגנובתא: כבר״ח. ג^ט: ״אגנביה״. כ״י נ, דפוסים: אגנובתיה.

106. דכלבא: ג^ט: ״לכלבא״.

107. דידה: ג^ט: ״קא״.

108. כלבא: ג^ט, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״כלבתא״.

109. קא אכיל: ג^ט: ״קאכיל״.

110. מסאני: וכן כ״י נ, ר״ח: ״מסני״. ג^ט, דפוסים: ״מסאניה״.

111. מנו: דפוסים: מאן הוא.

112. קא: חסר ב-ג^ט.

113. אתליא: וכן בכ״י נ, ר״ח. ג^ט, דפוסים: ״איתליא״.

114. נורא בגנובתיה ואכלתיה: ג^ט: ״ביה נורא בגנבתיה ואכלתיה״. כ״י נ: ״נורא ביה בגנובתיה ואכלתה״.

תלמיד חכם שנידה לכבודו – כבר פירשתי למעלה.

שנידה לכבודו. בעבור שהעיז פניו לנגדו, אבל לא לשום עברה אחרת כי אם לכבוד עצמו.

נידויו נידוי. וחייב אדם להתרחק ממנו.

במילת׳ דפסיק׳. שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא ממנו ע״י כן בעל כרחו שיכפהו עד שיתן לו¹. ור״ח פי׳ דווק׳ כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכה״ג. וכן נר׳ עיקר דלממונ׳ אין יכול לנדותו ולהוציא ממנו ממון אלא על פי² אבל הבעל דבר אינו יכול לנדותו ואע״ג דעביד אניש דינ׳ לנפשיה ה״מ בדבר שתחת ידו לעכב אותו לעצמו אבל לנדות אינו יכול אלא על פי ב״ד או לכבודו³.

1. כעי״ז פרש״י ד״ה דפסיקא ליה שודאי הוא לו ולא ספק. ועיין נמוק״י שהביא בפי׳ הראשון כדברי הר״ח ובפי׳ השני כדברי רבינו.

2. לכאו׳ צ״ל על פי ב״ד וכ״ה לקמן בדברי רבינו.

3. ועיין שיטת ריב״ב שהקשה דהא קי״ל בין במקום פסידא ובין שלא במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה וי״ל דרבותא קמ״ל דאפי׳ צורבא מרבנן שצריך להתנאות בדרכיו ובעיניו עביד דינא לנפשיה במקום דפסיקא ליה א״נ י״ל דהא קמ״ל דבמילתא דפסיקא ליה הוא עצמו דן את הדין ודינו דין ומוציא מבעל חובו ע״פ אותו הדין ואין צריך לדון בבית דין אחר.

כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:

המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה:

תלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נדויו נידוי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנודה לרב — מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד — אינו מנודה לרב. ונדייק: לרב הוא שאינו מנודה, הא לכולי עלמא [הרי לכל העולם, לכול] — הוא מנודה,

If a student ostracized someone else due to an insult to his dignity, and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid, as it is taught in a baraita: One who is ostracized by the teacher is considered ostracized with regard to the student. However, one who is ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher. The Gemara attempts to draw an inference from a careful reading of this baraita: He is not considered ostracized with regard to the teacher, which implies that he is considered ostracized with regard to everyone else.

מאמרים באתר אסיף

סנקציה דתית כאמצעי לאכיפת תקנות למניעת התפשטות מגפה / הרב אחיה ליפשיץ (מכת מדינה, מרכז תורה ומדינה תשפ״א)

מתן הקלות בקיום מצוות למניעת חטא חמור יותר / הרב איתי אליצור (צהר מא, צהר תשע״ז)

רי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) לְמַאי אִי ^(א)בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא {משלי כ״א:ל׳} אִין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ אֶלָּא לָאו לִכְבוֹד עַצְמוֹ.

The Gemara clarifies the case: For what reason was he ostracized? If it was for a matter relating to Heaven, i.e., because he sinned, then why, if he was ostracized by the student, should he not be considered ostracized with regard to the teacher? Doesn’t the verse state: “There is no wisdom or understanding or counsel against the Lord” (Proverbs 21:30)? This means that when a sin is committed and God’s name is desecrated, all other considerations are ignored, even the eminence and knowledge of the teacher, and therefore he too must treat the offender as ostracized. Rather, is it not that the Gemara is referring to a case where the student ostracized the other person due to an insult to his own dignity? Therefore, it is apparent that his decree of ostracism is valid and binding upon all, with the exception of his teacher.

(א). (א) רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד
טור יורה דעה של״ד:י״ז
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:י״ז

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

(א) רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד

טור יורה דעה של״ד:י״ז

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:י״ז

והני מילי לכבוד עצמו, אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד י״י.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אי במילי דשמיא. עיין תוס׳ סנהדרין דף ח ע״א ד״ה מפיקנא:

ונברר: למאי [למה] נידה אותו? אי במילי דשמיא [אם בדברים בענייני שמים] משום שאותו אדם עבר עבירה — מדוע לא יהיה מנודה גם לרב? הלא כבר נאמר ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״(משלי כא, ל), שנגד ה׳, ובמקום שיש חילול שמו, אין להחשיב שום דבר, גם לא את גדלותו של הרב וחכמתו, שגם הוא צריך לנהוג נידוי באדם זה! אלא לאו [האם לא] מדובר כשנידה לכבוד עצמו, ואם כן משמע מכאן שנידויו נידוי לכל אדם (פרט לרב).

The Gemara clarifies the case: For what reason was he ostracized? If it was for a matter relating to Heaven, i.e., because he sinned, then why, if he was ostracized by the student, should he not be considered ostracized with regard to the teacher? Doesn’t the verse state: “There is no wisdom or understanding or counsel against the Lord” (Proverbs 21:30)? This means that when a sin is committed and God’s name is desecrated, all other considerations are ignored, even the eminence and knowledge of the teacher, and therefore he too must treat the offender as ostracized. Rather, is it not that the Gemara is referring to a case where the student ostracized the other person due to an insult to his own dignity? Therefore, it is apparent that his decree of ostracism is valid and binding upon all, with the exception of his teacher.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אָמַר רַב יוֹסֵף ^אצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ.

Rav Yosef said: A Torah scholar may execute judgment for himself with regard to a matter about which he is certain, and he is not required to first go to court and have the case decided for him. The same applies when another person behaves in a disrespectful manner toward him; he is permitted to go ahead on his own and ostracize him.

א. א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ב׳:י״ב
טור חושן משפט ד׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ד׳:א׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ב׳:י״ב

טור חושן משפט ד׳:א׳

שולחן ערוך חושן משפט ד׳:א׳

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה – כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עביד (איניש) דינא לנפשיה – דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי.

דפסיקא ליה – שודאי הוא לו ולא ספק.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה – פי׳ אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה״ה איניש בעלמ׳ וכ״ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ״ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא.

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה [תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר הברור לו] ואינו צריך ללכת לבית דין שיפסקו דינו תחילה, וכן הוא נוהג כשנהגו בו זלזול.

Rav Yosef said: A Torah scholar may execute judgment for himself with regard to a matter about which he is certain, and he is not required to first go to court and have the case decided for him. The same applies when another person behaves in a disrespectful manner toward him; he is permitted to go ahead on his own and ostracize him.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) ^בהָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ א״ראָמַר רַב יְהוּדָה הֵיכִי לֶיעְבֵּיד לְשַׁמְּתֵיהּ צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא לְשַׁמְּתֵיהּ קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא.

There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated.

ב. ב רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ב
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב-מ״ג

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד

רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳

טור יורה דעה של״ד:מ״ב

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב-מ״ג

ההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה – שהיה שם שמים מתחלל על ידו. כגון הא דגרסינן בסוף יום הכיפורים: מי שיש בידו חילול השם. יצחק דבי ר׳ אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו, היכי דמי דאמרי שרא ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו׳, ודאמר ר׳ יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד׳ אמות בלא תורה ובלא תפילין, על עצמם בלבד אמרו ולא על זולתם¹ שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כולי עלמא כדאמרן. וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר, דגרסינן זמר יווני לא פסק מביתו. אמרו (בבלי חגיגה ט״ו:) עליו על אחר² שהיה עומד מבית המדרש הרבה סיפרי מינים היו נושרין לו מחיקו. וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו׳ וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקרי סנו שומעניה.

1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״זולתה״.

2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״אחד״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סנו שומעניה – שיוצאין עליו שמועות רעות.

צריכי ליה רבנן – דאתריה דהוה רבהון.

דהוה סנו שומעניה. שהיו אומרים עליו שלא היה מתנהג כשורה.

לישמתיה צריכי ליה רבנן. ללמוד ממנו, ואמרינן לעיל מוחרם לא נשכר ולא נשכרין לו, לא שונה לאחרים ולא שונין לו, אלא הוא שונה לעצמו. ואם תאמר ינדוהו, ותנן שונה ושונין לו. הא לא קשיא, דעל עברה לאו בר נידוי הוא שיש לו זמן ל׳ יום, אלא בר שמתא עד יום מותו אם לא ישוב.

לא לישמתיה קא מתחיל שמא דשמיא. איכא חילול השם שאנו מכבדין אותו ונושאין פניו, ואין אנו חוששין לכבוד שמים.

צריכי ליה רבנן. ללמוד ממנו תורה¹ ואע״ג שא׳ לעי׳ מנודה שונה לאחרים מ״מ מסתמ׳ אין ת״ח הולך ויושב לפניו².

קמתחיל. מתחלל שם שמים על ידו שילמדו אחרים שכיון³ שעבר ולא נתבייש⁴.

ר״ח⁵ סאני שומעניה. שהיה מתחלל שם שמים על ידו כי הא דגר׳ בשילהי יומ׳ היכי דמי חילול ה׳ כל שחביריו בושין משמועתו והיכי דמי כגון דאמרי שרא לי׳ מרי׳ לפלניי׳ אבל הא דא׳ רב נחמן⁶ כגון אנא דשקילנ׳ בישר׳ ולא יהיבנ׳ דמי וההוא דא׳ כגון אנ׳ דמסגינ׳ ד׳ אמות בלא תפילין ובלא תורה על עצמן היו אומרין שהיו מחמירין על עצמן ותדע שהרי כל אחד אמ׳ כגון אנא אבל כ״ע לא כדא׳ כגון⁷ אלישע בן אבויה שהיה מתעסק בסיפרי מינין עד שהיו נופלין מחיקו ושותה במיני זמר כדא׳ בחגיגה וכל צורב׳ מרבנן דעביד כי הני עובדי מיקרי סאני שומעני׳.

1. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ללמוד תורה מפיו.

2. וכעי״ז כתב בשיטת ריב״ב. אמנם עיין בנמוקי יוסף שכתב מכאן נראה מבואר דשמתא חמורה מנידוי דאילו מנודה שונה ושונין לו עכ״ל. ובריטב״א כתב דאף דמנודה שונה ושונין לו היינו בריחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידיהם. ועיין בחדושי הר״ן.

3. בפרש״י לרי״ף שיודעים שעבר.

4. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מיתחיל.

5. עיין רא״ש בפירקין סי״א שכתב כדברי הר״ח בשם רש״י.

6. בר״ח וכ״ה בגמ׳ ביומא הגי׳ רב.

7. עיין בר״ח בשינוי לשון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהוו שנו שומעניה – פי׳ שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו׳ והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן.

אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן – פי׳ ואע״ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה״מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר״א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו׳ על עצמן.

לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא – פי׳ לכסו׳ על עוברי עבירה: ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי.

א מסופר: ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה [תלמיד חכם אחד שהיו עליו שמועות רעות] שהיה חשוד בדבר עבירה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד [כיצד נעשה]? לשמתיה [אם ננדה אותו] — צריכי ליה רבנן [צריכים אותו חכמים], שהיה גדול בתורה, ואם לא לשמתיה [ננדה אותו] — קא מיתחיל שמא דשמיא [יתחלל שם שמים].

There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) א״לאֲמַר לֵיהּ לרבב״ח מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב {מלאכי ב׳:ז׳} כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו וְאִם לָאו אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו.

Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמר ליה רבה בר בר חנה: הכי אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י״י צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך י״י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם לאו אל יבקשו תורה – הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה.

אל יבקשו תורה מפיהו. פן ילמדו ממעשיו¹.

אי מיבעלי׳ למישרי. אם יכולין להתיר נידויו של רב יהודה שרי ליה².

שפחתו של ר׳. פי׳ לעי׳.

מאי דקאמ׳. פי׳ היכי איתרמי דעל ההוא סבא ר׳ שמואל בר נחמני האידנ׳ בי׳ מדרש׳³.

טרקי׳ לאמתיה. נשכו לאברו של המנוד׳⁴ גיד שלו⁵ דר׳ שמואל⁶ מידה במידה שהיה בעל יצר לפיכך נשכו באמתו.

ולא קבלוה. דהדר עכנתא למערתא ולא פתח פיה⁷.

1. עיין בגמ׳ חגיגה דף ט״ז ב׳ דאמרינן התם ור״מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבב״ח אר״י מאי דכתיב כי שפתי כהן וכו׳ אמר ר״ל וכו׳ ומוקמינן דקרא איירי בקטן שיכול ללמוד ממעשיו אבל בגדול שרי. ועיין רמב״ם פ״ד מהל׳ ת״ת ה״א שלא חילק בין גדול לקטן. וכבר עמד בזה הלח״מ שם וכתב דכיון שהביאה הגמ׳ מימרא דר׳ יוחנן בהרבה מקומות ולא חילקה בין גדול לקטן נראה דלכך גם הרמב״ם לא חילק ומאי דנאמר בחגיגה לא נאמר אלא לתת סברא לר״מ בלבד אבל אין הדבר כן.

2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אי מבעי.

3. כ״פ רש״י ד״ה מאי דקמן.

4. כעי״ז פרש״י ד״ה טרקיה.

5. ובריטב״א כתב די״מ אמתיה היינו דרעיה וי״מ אמתו ממש כשהיה נפנה מדה כנגד מדה.

6. אולי צ״ל ור׳ שמואל פי׳ והוא פירוש נוסף וכ״כ התוס׳ ד״ה וטרקיה.

7. כ״פ רש״י ד״ה ולא קבלוהו. ובפרש״י לא קבליה מערתא לא פתחה פיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל הכי א״ר יוחנן כי שפתי כהן וגו׳ כלומר הילכך משמתי׳ ליה ואע״ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו.

אם דומה הרב למלאך כו׳ מפורש פרק אין דורשין:

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ (מלאכי ב, ז), ללמדנו: אם דומה הרב למלאך ה׳ — יבקשו תורה מפיו, ואם לאו שאיננו טהור וכשר — אל יבקשו תורה מפיו, ואפילו הוא גדול בתורה אין ללמוד ממנו.

Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה חַיֵּיךְ.

Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

שמתיה רב יהודה ולא שרייה לשמתיה לא הוא ולא ר׳ יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה¹ זיבורא אאמתיה ושכיב. עילויה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עילוה למערתא דדייני וקיבלוה.

1. כן בכ״י קמברידג׳ 329. בכ״י וטיקן 126: ״דטרפיה״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא איהו – האי מנודה נמי בהדייהו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואתא איהו נמי בהדייהו – פי׳ בתוס׳ בריחוק ד׳ אמות.

(ו-ח) לאו בדרך בדחנא – פי׳ ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי׳ לעיל ואם פרשו ב״ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב׳ לעיל.

גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי׳ שקיל כמותו.

וכיון שכן שמתיה [נידה אותו] רב יהודה לאותו תלמיד. לסוף איחלש [בסוף לאחר זמן נחלש] רב יהודה ועמד למות. אתו רבנן לשיולי ביה [באו חכמים לשאול בו לשלומו] ואתא איהו נמי בהדייהו [ובא הוא המנודה גם כן איתם], כד חזייה [כאשר ראה אותו] רב יהודה חייך,

Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אֲמַר לֵיהּ לָא מסתייך דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא אֶלָּא אַחוֹכֵי נָמֵי חַיֵּיךְ בִּי א״לאֲמַר לֵיהּ לָאו בְּדִידָךְ מְחַיֵּיכְנָא אֶלָּא דְּכִי אזלינא לְהָהוּא עָלְמָא בְּדִיחָא דַּעְתַּאי דַּאֲפִילּוּ לְגַבְרָא כְּוָותָךְ לָא חַנֵּיפִי לֵיהּ.

The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha.

רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 6]

אמר ליה [לו] המנודה: לא מסתייך [דייך] דשמתיה לההוא גברא [שנידיתי את האיש ההוא], אותי, אלא אחוכי נמי חייך בי [אתה גם צוחק עלי]?! אמר ליה [לו] רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא [לא בשלך, עליך אני צוחק] אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי [שכאשר אני הולך לעולם ההוא שמח אני], שאפילו לגברא כוותך [לאדם גדול כמוך] לא חניפי ליה [החנפתי לו] ונהגתי בו כדין.

The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha.

רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא אֲמַר לְהוּ שְׁרוֹ לִי אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן גַּבְרָא דַּחֲשִׁיב כְּרַב יְהוּדָה לֵיכָּא הָכָא דְּלִישְׁרֵי לָךְ אֶלָּא זִיל לְגַבֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ אֲזַל לְקַמֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אַמֵּי פּוֹק עַיֵּין בְּדִינֵיהּ אִי מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ שְׁרִי לֵיהּ.

Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf.

רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 6]

(ח) זיל לגבי נשיאה דלשרי לך – פי׳ כי הוא ובית דינו יכולין לשקול עצמן כנגדו ומכאן נלמד כי רב יהודה ורבי יהודה נשיאה בזמן אח׳ היו ויש לפרש דהיינו דאמרי׳ (לעיל) על רחב׳ דדייק וגמר שמעתתא משמיה דרבי׳ דאמר רב יהודה משום דמספקא ליה אי מרב יהודה אי מר׳ יהודה נשיאה ואף על פי שכבר פירשנו בה במקומה פירושי׳ אחרים.

כאשר נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב יהודה, אתא לבי מדרשא [בא המנודה לבית המדרש], אמר להו [להם] לחכמים: שרו [התירו] לי את הנידוי! אמרו ליה רבנן [לו החכמים]: גברא דחשיב [אדם חשוב] כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך [אין כאן שיוכל להתיר לך], אלא זיל לגביה [לך אל] ר׳ יהודה נשיאה [הנשיא] בארץ ישראל דלישרי לך [שיתיר לך], אזל לקמיה [הלך לפניו], אמר ליה [לו] ר׳ יהודה הנשיא לר׳ אמי: פוק [צא] עיין בדיניה [בדינו], אי מיבעי למשרא ליה [אם צריך להתיר לו] — שרי ליה [התר לו בשליחותי].

Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf.

רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) עַיֵּין ר׳רַבִּי אַמֵּי בְּדִינֵיהּ סְבַר לְמִישְׁרֵא לֵיהּ עָמַד ר׳רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִידּוּיָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יְהוּדָה חֲבֵירֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar.

רי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא נהגו חכמים בנדויה קלות ראש שלש שנים. כלומר שלא נתחרט אותו האיש על העברה שעשה, ולא בא לפני ב״ד שיתירו לו שמתא שלו עד ג׳ שנים. וכיון שנתחרט וקבל עליו שלא לעשות עוד, הרי הוא פטור ומותר. ואף על פי שנתנו חכמים שעור לנדוי ולנזיפה, אבל לשמתא אין בו זמן אלא עד שיתודה על חטאו.

לא נהגו חכמי׳ כו׳. לא התירו נידויו עד ג׳ שנים.

סאני שומעני. שמענו שמעשיו מכוערין.⁠¹

1. וכעי״ז בפרש״י לרי״ף סאני שומעניה מעשיו מכוערין. ובפרש״י שיוצאין עליו שמועות רעות. ועיין מגילה דף כ״ה ב׳. דפרש״י דסאני שומעניה שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף. ובריטב״א כתב שלא היה שמועתו טובה כי היה מתייחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שפחה של בית ר׳ לא נהגו קלות בנדוייה ג׳ שנים שלא היה א׳ שירצה לשקול עצמו כמותה ואלו ר׳ לא היה קיים ונשיא שהוא מתיר את הספקות אבל הוראות שהוא מכיר אינו מתיר.

עיין ר׳ אמי בדיניה [בדינו], סבר למישרא ליה [וחשב להתיר לו], עמד ר׳ שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי שנידתה אדם פעם לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה להתירו עד שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה, שצריך להתחשב בדבריו ואל לנו להתיר את הנידוי.

Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar.

רי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) א״ראֲמַר רַבִּי זֵירָא מַאי דְּקַמַּן דַּאֲתָא הָאִידָּנָא הַאי סָבָא בְּבֵי מִדְרְשָׁא דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא אֲתָא ש״משְׁמַע מִינַּהּ לָא מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ לָא שְׁרָא לֵיהּ נְפַק כִּי קָא בָכֵי וְאָזֵיל.

Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears.

רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי דקמן – כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר׳ שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש.

שמע מינה – דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא [מה קרה זה לפנינו שבא עכשיו זקן זה ר׳ שמואל בר נחמני לבית המדרש] דהא [שהרי] כמה שני [שנים] לא אתא [בא] ובדיוק היום נזדמן בשעת דיון זה, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה [למד מכאן שאין צריך להתיר לו] שצירוף מאורעות זה — לא מקרה הוא, אלא יש לראותו כהוראת דברים משמים. שנזדמן שבדיוק ביום זה יבא אותו חכם ויביע דעתו זו, לא שרא ליה [התיר לו]. נפק כי קא בכי ואזיל [יצא המנודה כשהוא בוכה והולך],

Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears.

רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אֲתָא זִיבּוּרָא וְטַרְקֵיהּ אַאַמְּתֵיהּ וּשְׁכֵיב עיילוהו לִמְעָרְתָּא דַּחֲסִידֵי וְלָא קיבלוהו עיילוהו לִמְעָרְתָּא דְּדַיָּינֵי וקיבלוהו.

A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.

רי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטרקיה אאמתיה – נשכו למנודה באמתו.

ולא קבלוהו – דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה.

דייני – ראשי ב״ד וחסידים עדיפי מינייהו.

וטרקיה – נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות.

ולא קיבלוהו – דהדרא ליה עכנא.

למערתא דדייני וקבלוה דעבד כר׳ אלעאי. כלומר שהלך זה צורבא מרבנן דהוה סנו שומעניה, (הלך) למקום שאין מכירין אותו, ולבש שחורים ונתכסה בשחורים, ועם כל זה לא נחלש יצר הרע מפני תעניותיו וסיגופי עצמו בדרכים הרחוקים.

דדייני. ראשי ב״ד¹.

דעביד כר׳ אלעי. ההוא דהוה סאני שומעניה הלך למקום שאין מכירין אותו ועשה מה שלבו חפץ בצינע׳ ולפי שלא עשה כן בפהרסי׳ לכן קבלו מער׳ דדייני².

1. כ״פ רש״י ד״ה דדייני. ועיין בריטב״א שכתב פי׳ רש״י ז״ל ראשי ב״ד כלומר שעושין דבריהם בדין ובתוס׳ יש שפירשו מערת הנידונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עוונם.

2. כעי״ז פי׳ בל״א בפרש״י לרי״ף ד״ה מ״ט. וכ״ה בפרש״י. ועיין בנמוקי יוסף שכתב דכיון שעשה כר׳ אילעאי לא עשה חלול ה׳ ואין שם אלא עונש העבירה ונענש במה שטרקיה אאמתיה. ובתוס׳ הביא גירסא נוספת וכ״ה בפרש״י לרי״ף בפי׳ א׳ פי׳ דמ״ט דלא קבלוה במערתא דחסידי דלא עבד כר׳ אילעאי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טרקיא אאמתיה יש שפירשו על דרעיה ויש שפי׳ אמתיה ממש כשהיה נפנה מדה כנגד מדה.

למערתא דדייני – פרש״י ז״ל ראשי ב״ד כלו׳ שעושין דבריהם בדין ובתוס׳ יש שפיר׳ מערת הנדונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עונם כך הגירסא דעבד כרבי אלעאי פי׳ לכך קבלוהו במערתא דדיני מפני שהתלמיד הזה כבר עושה כדברי רבי אלעאי אלא דלא הוה מצי כיף ליצריה וכיון שכן ונתנדה והוא אומר שמתנחם מחטאיו ראוי היה לקבלו וזה שנתעסקו בקבורתו ואלו לעיל אמרי׳ דמי שמת בנדויו ב״ד סוקלין את ארונו י״א דצורבא מרבנן שאני והנכון דהתם טלטול שזלזלו בנדויו ולא חשש לחזור בתשובה ולא לפייס שיתירוהו מה שאין כן בזה.

שם למערתא דדייני וקיבלוהו. עי׳ שבת דף י ע״א תוס׳ ד״ה אי איכא:

אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב [באה צירעה ועקצה אותו באמתו, באבר, ומת]. כיון שהיה תלמיד חכם גדול עיילוהו למערתא דחסידי [הכניסוהו, לקוברו, למערה שבה קוברים את החסידים] ולא קיבלוהו, שעמד נחש בפתח המערה ולא נתן להכניסו, עיילוהו למערתא דדייני [הכניסו אותו למערה של דיינים] ושם קיבלוהו.

A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.

רי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) מ״טמַאי טַעְמָא דַּעֲבַד כר׳כְּרַבִּי אִילְעַאי דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אִילְעַאי אוֹמֵר אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.

The Gemara asks: What is the reason that he was accepted there? The Gemara answers: Even though he sinned, he still acted in accordance with the opinion of Rabbi Ilai, as it is taught in a baraita: Rabbi Ilai says: If a person sees that his evil inclination is gaining control over him and he cannot overcome it, then he should go to a place where he is not known. He should wear black, and he should wrap his head in black, as if he were a mourner. Perhaps these changes will influence him, so that he not sin. Even if these actions do not help, he should at least do as his heart desires in private and not desecrate the name of Heaven in public. Although this person had sinned, he did so in private and in a manner that did not publicly desecrate God’s name, and therefore it was fitting that he be given an honorable burial.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מאי סני שומעניה? דעבד כר׳ אילעאי, דתניא ר׳ אילעאי הזקן אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ – כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן. אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכל שכן למעלה שאיסורן איסור עולם חס ושלום שהתיר ר׳ אילעאי¹ ואפילו בסתר, אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עיצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאוותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורים משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה. וזה צורבא מרבנן עשה כר׳ אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה, ולפיכך שמתיה רב יהודה.

1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״אליעאי״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא – קבלוהו.

דעבד כרבי אילעאי וכו׳ – בהני שמועות רעות.

מה שלבו חפץ – עבירה והואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חלול השם ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו׳ אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה.

דעבר אדרבי אילעאי – ולכך לא קיבלוהו אע״פ שהיה תלמיד חכם וי״ג דעבד כר׳ אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני.

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – וכתב ר״ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע״י כך יכנע לבו בפ״ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי.

פי׳ למקום שאין מכירין. ולא ינהגו בו כבוד ויכוף יצרו וילבש שחורים שישפיל עצמו ויעשה מה שלבו חפץ דאז ודאי לא יכופנו יצרו לעבירה כך פי׳ רב היי גאון בתשובה¹.

ל״א מה שלבו חפץ מוטב יחלל שם שמים בצינעה ואל יחלל בפהרסיי׳.

ור״ח פי׳² ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכה״ג אבל עבירו׳ גדולו׳ של מית׳ וכרת ואפי׳ חייב עשה ולאוין וכ״ש חמור ממנו ח״ו שהתיר ר׳ אלעי ואפי׳ בסתר ואפי׳ דברים אלו לא התירו אלא כדי לשכך יצרו ולשברו (מ)⁠מעט מעט דע״י שיראה עצמו לבוש שחורים כאבל יכניע עצמו וימנע וזה צורב׳ מרבנן עשה כר׳ אלעי לבש שחורים ואחר כל זה חזר לשתות במיני זמר כבתחילה ולפיכך שמתיה רב יהודה.

ולית׳³ לדר׳ אלעאי. דא׳ שיבטיח יצרו שיעשה עבירה.

ליתובי דעתיה. לישב דעתו ולכוף יצרו.

1. והביאו רש״י ד״ה מה שלבו ועיין ר״ח.

2. עיין בר״ח הנדפס בשינוי לשון קצת.

3. איירי על דברי הרי״ף שכתב וליתא לדרבי אלעאי אלא אע״פ שמתגבר יצרו עליו מיבעי ליה ליתובי בדעתיה דקי״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויעשה מה שלבו חפץ – כבר פירשתיה במקומות אחרים.

(יב-יג) כאלו דוחק רגלי השכינה – פרש״י ז״ל דכתיב לא יגורך רע והנכון שאומר אין יי׳ רואה.

בד״ה מ״ט לא קבלו דעבד כר׳ אלעאי כו׳ עכ״ל כ״ה בפרש״י שלפנינו ואין להולמו לשני פירושים של התוס׳ ודו״ק:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר כו׳ מפורש ספ״ק דקידושין:

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קיבלו אותו במקום זה? ומשיבים: שאף שחטא, מכל מקום דעבד [שעשה] כדעת ר׳ אילעאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להשתלט עליו — ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, כמנהגם של אבלים שמא ישפיע עליו הדבר ולא יעבור, ואם לא הועיל — יעשה מה שלבו חפץ, ולפחות אל יחלל שם שמים בפרהסיא. וכיון שאותו אדם אף שעבר עבירה עשה זאת בצינעה באופן שלא יהיה חילול השם בגלוי, ראוי היה לקבורה מכובדת.

The Gemara asks: What is the reason that he was accepted there? The Gemara answers: Even though he sinned, he still acted in accordance with the opinion of Rabbi Ilai, as it is taught in a baraita: Rabbi Ilai says: If a person sees that his evil inclination is gaining control over him and he cannot overcome it, then he should go to a place where he is not known. He should wear black, and he should wrap his head in black, as if he were a mourner. Perhaps these changes will influence him, so that he not sin. Even if these actions do not help, he should at least do as his heart desires in private and not desecrate the name of Heaven in public. Although this person had sinned, he did so in private and in a manner that did not publicly desecrate God’s name, and therefore it was fitting that he be given an honorable burial.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא דְּאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל ^גאֲמַרָה לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא דְּקָעָבֵר מִשּׁוּם {ויקרא י״ט:י״ד} וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל דְּתַנְיָא וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.

ג. ג רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד
רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ג
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג

ג רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד

רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳

טור יורה דעה של״ד:מ״ג

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג

תנא דבי ר׳ ישמעאל: ולפני עור לא תתן מכשול זה¹ המכה בנו הגדול – שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה, ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו.

1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״וזה״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול – דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו.

לפני עור לא תתן מכשול. שאין כח לו לעמוד כנגד יצר הרע, ומגביה ידו על אביו והוא חייב מיתה.

נידוי על תנאי ואפילו מעצמו. כלומר ונתקיים התנאי מעצמו מאיליו ולא על ידו, כיון שלא גלה דעתו אם הקפיד על תנאו או לא. כדאשכחינן ביהודה שהוא קיבל על עצמו להחזיר בנימין לאביו, כלומר שהבטיחו שלא יצערנו האיש אדוני הארץ כאשר ציער שמעון, ואף על פי כן תפסו האיש אדוני הארץ, ובודאי נצטער צער גדול, ולא היה כח ביד יהודה להחזירו ולהצילו מידו, כי במשפט לקחו לפי מראית העין. וגם הם פסקו עליהם את הדין הזה, ונתגלגל הדבר ויצא מן הצער ההוא. וחזינן שחל הנידוי עליו, שהיו עצמותיו מגולגלין בארון, כלומר שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה. כמו שקיבל עליו העולם הזה והעולם הבא, דכתיב כל הימים.

מכה לבנו גדול. שהיה גדול וחוזר ומכה לאביו ונמצא שאביו גורם לו להתחייב מיתה אם יעשה לו חבורה¹.

1. ובפרש״י כתב דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה איהו מכשילו. ובפרש״י לרי״ף כתב שמא יפטפט כנגדו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 12]

(יג) במכה בנו הגדול הכתוב – פי׳ אף בזה הכתוב מדבר אף על פי שמתכוין ליסרו. ונראי׳ דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתרם כנגדו בדבור או במעשיו כי אפי׳ לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו שלא ישתדלנו בדברים ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הוא נקט גדול.

(יג-יז) שלא נדוי שלך אינו נדוי – גרסי׳ בירוש׳ הדא אמר׳ המנדה את מי שאינו צריך נדוי ונדהו נדויו נדוי פי׳ של שני וגרסי׳ נמי התם הא דאמר העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי ואיכא למידק והלא ריש לקיש כדין נדהו כיון שהיה אוכל פירותיו שלא כדין ואפי׳ בעי למיתן ליה דמי מ״מ חמסן הוא ופסול לעדות תירץ הראב״ד ז״ל כי הפירות הללו דרכן היה לעמוד למכירה בכל שנה ושנה א״נ כי בשנה זו לא היו עומדות למכיר׳ וריש לקיש הוה סבור שנוטל בתורת גזל ומ״מ לא היה לו לנדותו עד שיתרה בו שאינו רוצה שיטול מהם הא אלו התרה בו ולא נמנע חייב נדוי.

ושואלים: אותו סיפור שהזכיר רבי שמואל בר נחמני בענין שפחה של בית רבי מאי היא [מה הוא]? ומסופר, דאמתא דבי [שהמשרתת, השפחה, של בית] רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי [ראתה אדם אחד שהיה מכה] לבנו הגדול אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אדם זה המכה בנידוי], דקעבר [שהרי הוא עובר] משום ״ולפני עור לא תתן מכשל״ (ויקרא יט, יד). וכעין מה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר: ״ולפני עור לא תתן מכשל״ — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שכן אם מכה בן גדול עלול הבן להתרגז ולהכות את אביו ויעבור עבירה חמורה, ולכן אסור לאדם להכות בן גדול.

The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.

(14) רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּיסָא אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאָכֵיל תְּאֵינֵי רְמָא בֵּיהּ קָלָא וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ אֲמַר לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא א״לאֲמַר לֵיהּ אַדְּרַבָּה לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא אִם מָמוֹן נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ נִידּוּי מִי נִתְחַיַּיבְתִּי לָךְ.

Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommuncation? With that statement, the man left.

ר׳ חננאלרי״ףתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה. אמר: ליהוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה: אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי ניתחייבתי לך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נידוי מי נתחייבתי לך – אע״פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (דף טז.) הני מילי לממונא י״ל שהיה לו לקרותו לב״ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב״ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב״ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (דמכין) [דמנדין] לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל.

רמא ביה קלא. גער בו¹ ל״א השליך לו פיסת רגבים.

נידוי מי נתחייבתי לך. ²להזמין אותי לדין.

את׳. רי׳ לקי׳ לבי׳ מדרש׳³.

1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה רמא.

2. לכאו׳ צ״ל היה לך להזמין אותי לדין.

3. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 13]

תוס׳ בד״ה נידוי מי כו׳ לאיסורא דמכין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי כו׳ כצ״ל:

בענין דומה מסופר: ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא [היה שומר פרדס בשכר], אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני [בא אדם אחד ואכל תאנים מאותו פרדס], רמא ביה קלא [הרים בו קולו, צעק עליו] ולא אשגח ביה [השגיח בו] אותו האיש והמשיך לאכול. אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אותו איש בנידוי]. אמר ליה [לו] אותו אדם: אדרבה, להוי ההוא גברא בשמתא [להיפך, יהא אותו איש, ריש לקיש בנידוי], שכן, אם ממון נתחייבתי לך שנטלתי תאנים שלא ברשות, נידוי מי [האם] נתחייבתי לך? והלך אותו אדם משם.

Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommuncation? With that statement, the man left.

ר׳ חננאלרי״ףתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא א״לאֲמַרוּ לֵיהּ ^דשֶׁלּוֹ נִידּוּי שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִידּוּי.

Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.

ד. ד רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳
טור יורה דעה של״ד:ל״ט
טור יורה דעה של״ד:מ״ג
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:ל״ט
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳

טור יורה דעה של״ד:ל״ט

טור יורה דעה של״ד:מ״ג

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:ל״ט

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג

אתא שאיל לבי מדרשא, אמרו לו שלו נידוי שלך אינו נידוי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלך אינו נידוי – דלאו בדינא שמתיה.

שלו נידוי. מה שנדית׳ אותו.

אינו נידוי. דשלא כדין נידית׳ אותו.

ירושלמי¹ המנדה למי שאין ראוי לנידוי וחזר השני ונידהו השני נידוי.

ר״מ המיימוני² על כ״ד דברים מנדין האדם בין איש בין אשה ואילו הן א׳ המבזה החכם ואפי׳ לאחר מותו. ב׳ המבזה שליח ב״ד. ג׳ הקורא לחבירו עבד. ד׳ המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא״צ לומר בדבר תורה. ה׳ מי ששלחו לו ב״ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו׳ מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע וכיוצא בזה מנדין אותו עד שיסלק הזיקו. ז׳ המוכר קרקע לגוי בתוך חצר חבירו מנדין אותו עד שיקבל כל אונס שיבא לישראל בעל החצר מן הגוי. ח׳ המעיד על ישראל בערכאו׳ של גוים והמוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. י׳³ טבח כהן שאינו מפריש מתנות ונותן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י״א המחלל י״ט שיני של גלויות אעפ״י שהוא מנהג. י״ב העושה מלאכ׳ בערב פסח אחר חצות. י״ג המזכיר שם שמים לבטל׳ או שבועה בדבר הבאי. י״ד המביא הרבים לידי חלול ה׳. י״ה המביא הרבים לידי קדשים בחוץ. י״ו. המחשב שנים וקובע חדשים בחו״ל. י״ז. המכשיל העור. י״ח. המעכב הרבים מלעשות מצוה. י״ט. טבח שיצאת׳ טריפ׳ מתחת ידו. כ׳. מי שלא הראה סכינו לחכם. כ״א. המקשה עצמו לדעת. כ״ב. מי שגירש אשתו ועשה ביניהן שותפות או משא ומתן המביאין זה לזה להיזקק יחד ומשיבואו לב״ד מנדין אותן. כ״ג חכם ששמועתו רעה. כ״ד המנדה מי שאינו חייב נידוי.

נידוי⁴ על תנאי אפי׳ מעצמו. פי׳ רב יהודאי כגון יהודה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים ותנאי הי׳ שאמר לו אם לא אביאנו אליך ואפי׳ קיים תנאי צריך הפרה דהא יהודה לא נתנדה מפי אחרים אלא מפי עצמו וקיים תנאו וא״ה נענש מפני שהיה צריך מניין אחר להתירו מדקא׳ דלא עייל למתיבתא דרקיעא ואיצטרי׳ למישרי ולבקש עליו רחמים להביאו לעמו דכתי׳ ואל עמו תביאנו שנענש שהיו עצמותיו מגולגלין שכל עצמות השבטים נשאו ישראל במדבר דכתי׳ והעליתם את עצמותי מזה אתכם פי׳ עם עצמותיכם.

מגולגלין. שהיו אבריו מתפרקין⁵.

1. דפירקין ה״א ואיירי גבי האי מעשה דרשב״ל והביאו הר״ח בסוגיין. ועיין ריטב״א.

2. פ״ו מהל׳ ת״ת הי״ד.

3. חסר כאן ט׳ וברמב״ם שם באות ו׳ כתב מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ובדברי רבינו נשמט ולכאו׳ הוא מה שחסר כאן.

4. איירי על לשון הרי״ף גרסי׳ באלו הן הגולין א״ר יהודה אמר רב נידוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וכו׳.

5. עיין פרש״י ב״ק דף צ״ב א׳ ד״ה מגולגלין שפי׳ לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 13]

אתא לבי מדרשא [בא ריש לקיש לבית המדרש] לשאול מה דינו. אמרו ליה [לו]: הנידוי שלו, של אותו אדם — נידוי, והרי אתה מנודה, ואילו הנידוי שלך — אינו נידוי, שכן צדק אותו אדם, שלא היתה לך זכות לנדותו על מה שעשה.

Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִישְׁרֵי לָךְ לָא יָדַעְנָא לֵיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ זִיל לְגַבֵּי נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ דְּתַנְיָא ^הנִידּוּהוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִידָּהוּ יֵלֵךְ אֵצֶל נָשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.

Reish Lakish then asked: If so, what is the remedy for this decree of ostracism? The Sages answered him: Go to him so that he may release you from it. Reish Lakish replied: I do not know him. They said to him: Go then to the Nasi, so that he may release you from the ban, as it is taught in a baraita: If one was ostracized, but he does not know who ostracized him, he should go to the Nasi, and the Nasi may release him from his decree of ostracism.

ה. ה רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:י׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:י׳

זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.

דתניא: נידהו¹ ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויפר לו. ירושלמי: הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השיני נידוי.

1. כן בכ״י קמברידג׳ 329. בכ״י וטיקן 126: ״נידה״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי גרם לראובן שיודה יהודה. ואף על פי שמעשה יהודה אחרון, קבלה היתה ביד משה רבינו אב מפי אב, שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, עד לסוף שנים רבות שהודה יהודה מה שחטא בתמר כלתו. ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו והוציא כל אחיו מן החשד מהיום ההוא והלאה.

מגולגלין בארון. שלא היו נדבקין האברים זה עם זה.

על איבריה לשפא. נדבקו העצמות עצם אל עצמו, ויקרום עליו בשר מלמעלה, וחזרה בו נשמתו. ועדין לא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה, התפלל עליו ואל עמו תביאנו, ועדין לא הוה סלקא שמעתיה אליבא דהלכתא, והתפלל עליו ועזר מצריו תהיה. ואף על פי שאין אנו רואים בפסוק שהעלו בני השבטים את עצמות שנים עשר שבטים, אף על פי כן יש לנו להכיר, כיון שיוסף צוה להם שיעלו עצמותיו משם אתם, והוא מת ראשון כדאמרינן שהשררה מקברת את בעליה. כל אחד ואחד למדו ממנו, וצוו את בניהם שיעלום משם. והיינו דכתיב אתכם, עם עצמותיכם, כי עצמותיכם לא יעכבו אותם בני מצרים, אבל בעצמותי אפשר שיעכבו על ידכם, לכן הנני משביעכם שתתחזקו, ולקחתם אותי ממצרים ותביאוני אל ארץ טובה אשר נשבע לכם.

נידוהו בפניו. כלומר שהוא העיז פניו לפניהם שאמר שלא יקבל עליו את הדין אשר דנוהו, ואם ירצה להתחרט, צריך שיבא גם הוא לפני ב״ד ויתירוהו, ולא סגי ליה שישלח בכתב לפני ב״ד התירוני רבותיו כי כל אשר תאמרו אלי אעשה.

אבל אם נידוהו שלא בפניו. כגון שלא רצה לבא לב״ד, או שבא לב״ד ואמר שיעשה כמצותם ולא עשה, ונידוהו ב״ד על זו. ואחר כן נתחרט ושלח כתב לב״ד לעשות ככל אשר נגזר עליו, חייבין ב״ד להתירו אף על פי שלא בא לפניהם.

כל השומע הזכרה מפי חברו. הזכרת השם שהוא נשבע במקום שאינו צריך להזכירה.

שמתה ושרי לה לאלתר באנפיה. אף על פי שלא נתחרטה, דהאי נידוי אינו כי אם גערה שלא יהיה רגיל בדבר, ולפיכך אין צריך בו זמן, אף על פי שבשאר נידויין לבני ארץ ישראל הם ל׳ יום, ולבני בבל הם שבעת ימים.

אין מתירין לו אלא בפניו. ולפי שלא תצטרך אותה אשה לשוב לפניו פעם אחרת (לצאת) ממקומה, התירה מיד לפניה.

מי גרם לראובן שיודה. מה שחילל יצועי אביו.

יהודה. גרם לו שהודה במעשה תמר ולא בוש וכן עשה ראובן ולא מצינו מפורש שהודה ראובן אלא הכי דר׳ בסוטה¹ אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבות׳ אילו ראובן ויהודה ובפסיקת׳² נמי אמרינ׳ כיון שהודה יהודה במעשה תמר עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.

על איבריה לשפה. כלומ׳ נכנסו איבריו כל אחד ואחד למקומו כמו שף מדוכתיה³.

נידהו לפניו כו׳.⁠⁴ פי׳ ר׳ אליעזר אדם שנידוהו לפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומשו׳ כבוד המנודה עשו ומי׳ אם התירוהו שלא בפניו הוי מותר.

נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. בפניו את׳ לאשמועינ׳ וס״ד דלא יתירו בפניו פן יתבייש קמ״ל דאין זה בושת⁵. וי״מ אין מתירין אלא בפניו פן יחשוב שלא התירו לו גם שאר אנשים ישאלוהו אם התירו לו כשיראו שאין נוהגין בו נידוי ויאמר איני יודע ויחשבו שלא התירו לו ומתוך כך יבא להקל בנידויים של חברים אבל שלא בפניו אין לחוש כי יאמר כמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו שלא בפניו⁶.

השומע אזכר׳ מפי׳ חבירו חיי׳ לנדותו. דא׳ בתחיל׳ מסכ׳ תמור׳⁷ מפיק לי׳ מאת ה׳ אלקיך תירא. וא״ת ומה קמ״ל פשיט׳ דחייב נידוי דהא כל עובר על דת בר נידוי הוא כדא׳ בקידושין⁸ חזיי׳ לההוא גברא דזרע ביני׳ גופני׳ א״ל ניתי מר ונישמתיה וכן לעי׳ אמתי׳ דר׳ דשמתי׳ לההוא גבר׳ וכן פ׳ מקום שנהגו⁹ נתן אסי׳ את׳ מחוץ לתחום בי״ט שיני ושמתיה וכה״ג טובא אלא הכא משום סיפ׳ איצטרי׳ דקתני ואם לא נידהו הוא עצמו הוי בנידוי מש״כ בשאר חייבי נידוי¹⁰ והכ׳ מפני כבוד ה׳¹¹ ועוד שהדבר תדיר וצריך חיזוק.

יהא בנידוי. פי׳ ראוי ונכון לנדותו אבל אין לפר׳ שהאמורא מנדיהו ומאיליו הוא בנידוי מכח מימר׳ דר׳ חנן דא״כ השומע חמור מן המזכיר¹² ועוד שאם נידהו ר׳ חנן א״כ מי יתיר לו והא אין ב״ד יכול להתיר עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין כדא׳ לעי׳ גבי סאני שומעניה גבר׳ רבה כרב יהוד׳ ליתי הכא דלישרי לך א״כ השומע לעולם יהיה בנידוי לפי שלא נידהו והמזכיר יפטר וכן כל מקום שאמור יהא בנידוי הוי פי׳ ראוי לנדותו וכן פי׳ ר״ת¹³.

שכל מקום שהזכרת ה׳ מצויי׳ וכו׳. ותדע שהרי קנסו חכמים השומע לפי שלא הקפיד עניות דכתיב כל מקו׳ אזכיר שמי וברכתיך וברכה היינו עושר דכתי׳ וברך מעשה ידיך וא״כ שלא במקום מצוה הזכרת ה׳ מזלזלת¹⁴.

דכתי׳ כי מתו כל האנשים המבקשים וגו׳. ופ׳ ר׳ אליעזר¹⁵ דריש לי׳ בדתן ואבירם שירדו מנכסיהן וכתי׳ וילך משה אל דתן ואבירם אלמ׳ לא מתו ובתחיל׳ אמ׳ מתו אלא שירדו¹⁶.

ועו׳ אמ׳ רשב״ג כל מקום שנתנו חכמי׳ עיניהם או מיתה או עוני. אלמ׳ שוים הם מית׳ כדא׳ נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות עוני כדאית׳ פ׳ במה מדליקין ר׳ שמעון ב״י ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף¹⁷.

וש״מ נידוהו שלא בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. שהרי הקפיד רב הונה למישרי באפה.

וש״מ אין בין נידוי להפרה כלום. אפי׳ לאפקירו⁠(ס)[ת]⁠א ולאפוקי¹⁸ ממ״ד לעיל טוט אסר טוט שרי וקא׳ ה״מ לממונ׳ אבל לאפקרו⁠(ס)⁠ת׳ עד דחייל שמת׳ עליה ל׳ יום והא דנקט לשון הפרה דקא׳ אין בין נידוי להפרה לאו דווק׳ דחכם לשון התרה בעי דא׳ חכם שאמ׳ בלשון הפר׳ לא אמ׳ כלום¹⁹.

1. דף ז׳ ב׳.

2. עיין פרש״י לסוטה שם שהביא כן בשם מדרש ר׳ תנחומא.

3. כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה על איבריה.

4. איירי על לשון הרי״ף גרסינן בנדרים בפ״ק אמר רבי אילא נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

5. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף.

6. עיין בפי׳ הרא״ש לנדרים שם (דף ז׳ ב׳) שהביא ב׳ הפירושים. ובפי׳ הר״ן שם כתב כי״מ.

7. עיין תמורה דף ד׳ א׳.

8. דף ל״ט א׳.

9. פסחים דף נ״ב א׳.

10. כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה השומע. וכעי״ז כתבו הר״ן ופי׳ הרא״ש בנדרים שם.

11. עיין בפירוש הרא״ש לנדרים שם ד״ה ועניות שכתב ולפי שהזכרת השם דבר הגורם עניות ומיתה החמירו בה יותר משאר עוברי עבירה ואמרו שאם לא נדהו השומע יהא בנידוי.

12. וכ״כ הר״ן ופי׳ הרא״ש והתוס׳ בנדרים שם.

13. עיין קדושין דף כ״ח א׳ תוד״ה הקורא.

14. כעי״ז פי׳ בפרש״י לרי״ף ד״ה עניות.

15. נדרים דף ס״ד ב׳.

16. ובפרש״י לרי״ף כתב שהרי הם שהותירו מן המן אלא שירדו מנכסיהם.

17. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה דתניא.

18. מבואר מדברי רבינו דהוא לא כמ״ד דבעינן תלתין יומין לאפקרותא. ועיין בפרש״י לרי״ף שכתב והא דקאמר התם דצריך להמתין שבעה ימים היינו בשאר איסורין אבל באפקרותא שרי לאלתר. ובגליון שם הגיה אולי צ״ל באפקרותא אבל בשאר איסורין. ועיין בר״ן בנדרים שם דביאר דשאנ״ה שנידוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא ועיין בתוספות בנדרים שם.

19. עיין פרש״י לרי״ף ד״ה ש״מ שכתב כעי״ז.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 13]

ושאל אם כן ומאי תקנתיה [ומה תקנתו] של נידוי זה? ענו לו חכמים: זיל לגביה דלישרי לך [לך אליו שיתיר לך]. אמר להם: לא ידענא ליה [אינני מכיר אותו], אמרו ליה [לו]: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך [לך אל הנשיא שיתיר לך], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נידוהו ואינו יודע מי נידהו — ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו.

Reish Lakish then asked: If so, what is the remedy for this decree of ostracism? The Sages answered him: Go to him so that he may release you from it. Reish Lakish replied: I do not know him. They said to him: Go then to the Nasi, so that he may release you from the ban, as it is taught in a baraita: If one was ostracized, but he does not know who ostracized him, he should go to the Nasi, and the Nasi may release him from his decree of ostracism.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) אָמַר רַב הוּנָא בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ {מלכים ב י״ד:י׳} הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ חָזַר וְסָרַח מְנַדִּין אוֹתוֹ מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם.

The Gemara continues: Rav Huna said that in Usha it was enacted: If the president of the court sinned, he is not ostracized. Although this would be the appropriate punishment, he is not ostracized, so as not to cause a desecration of God’s name. Rather, they say to him the words of the verse: “Keep your honor and stay at home” (II Kings 14:10). That is to say, to preserve your dignity, it would be best if you were to stay at home, resign your position, and refrain from further public appearances. If he sins again, he is ostracized, due to the desecration of God’s name that would ensue were people to think that he was spared his rightful punishment due to his high position.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמר רב הונא: תלמ׳ חכ׳ שנידה לכבודו נידויו נידוי. דדייק מדתניא: מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו, הא לכולי עלמא מנודה.

אמר רב הונא: באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך. חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכבד – בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומר לו לישנא אחרינא הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך.

אלא אומרין לו דרך כבוד עמוד בביתך, והוא יכיר ויעמוד בביתו ל׳ יום ולא יצא הפתח.

חזר וסרח מנדין אותו. בפירוש [ובפרהסיא] ולא נושאין את פניו.

סרח. חטא.

ופליג׳ דר״ל. ר״מ¹ זקן או חכם וכן נשיא או אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו בפהרסי׳ לעולם אא״כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחוטא בשאר חטאות מלקין אותו בצינע׳ שנ׳ וכשלת׳ היום וכשל גם נביא עמך לילה אעפ״י שיכשל כסיהו כלילה ²הכבד ושב בביתך.

ירוש׳³ אמת׳ דר׳ חזת חד ספר׳ מחי ינוקא טפי מן צרכי׳ אמר׳ יהא ההוא גבר׳ מוחרם שאילו לר׳ חייא אמ׳ אית ליה למיחש על גרמיה פי׳ על עצמו הא ש״מ מאן דעביד שלא כדת צריך נידוי. ר׳⁴ יעקב בר אביי בשם רב שישת נימנו וגמרו שלא לנדות זקן וכדר׳ אבהו דא׳ זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא או׳ לו הכבד ושב בביתך.

1. פ״ז מהל׳ ת״ת ה״א.

2. ברמב״ם ואומרים לו הכבד וכו׳.

3. דפירקין ה״א. וז״ל הירושלמי חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנושא חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה. אמרה ליה יהוי ההוא גוברא מחרם. אתא שאל לרבי אחא א״ל צריך את חשש על נפשך. והביאו הר״ח בסוגיין.

4. גם זה בירושלמי שם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 13]

(יז) הכבד ושב בביתך – פי׳ חוס על כבודך ושב בביתך ויש שפירשו לשון כבדות יהי ראשך כבד עליך ושב בביתך.

ועוד בענין נידוי אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח בעבירה — אין מנדין אותו, אף על פי שראוי לכך כדי לא להביא לחילול השם, אלא אומר לו כלשון הכתוב: ״הכבד ושב בביתך״ (מלכים ב׳ יד, י), כלומר, יהיה זה לכבודך אם תשאר בביתך ולא תשמש בתפקידך ולא תבוא בציבור. חזר וסרח — מנדין אותו אפילו בפרהסיה, מפני חילול השם, שלא יאמרו שכיוון שאדם גדול הוא אין חכמים מענישים אותו כראוי, ומעירים:

The Gemara continues: Rav Huna said that in Usha it was enacted: If the president of the court sinned, he is not ostracized. Although this would be the appropriate punishment, he is not ostracized, so as not to cause a desecration of God’s name. Rather, they say to him the words of the verse: “Keep your honor and stay at home” (II Kings 14:10). That is to say, to preserve your dignity, it would be best if you were to stay at home, resign your position, and refrain from further public appearances. If he sins again, he is ostracized, due to the desecration of God’s name that would ensue were people to think that he was spared his rightful punishment due to his high position.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ ^ותַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנֶּאֱמַר {הושע ד׳:ה׳} וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה.

The Gemara comments: This opinion disagrees with that of Reish Lakish, for Reish Lakish said: If a Torah scholar sins, he is not ostracized at all in public, as it is stated: “Therefore, shall you fall in the day, and the prophet also shall fall with you in the night” (Hosea 4:5). This is explained to mean: If a prophet or any other important person sins, his offense should be concealed like the night and not punished in public.

ו. ו רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ב
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳

טור יורה דעה של״ד:מ״ב

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב

ריש לקיש אמר: תלמיד חכמ׳¹ שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה.

1. כן בכ״י קמברידג׳ 329. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״חכמ׳⁠ ⁠⁠״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסהו – אל תבזה אותו בפרהסיא.

כלילה – שחשיכה ואין אדם רואה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנאמר וכשלת וגו׳ גם נביא עמך וגו׳. נביא היינו ת״ח שסרח דנקט:

ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא כלל, שנאמר: ״וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה״ (הושע ד, ה), ופירושו: שאם הנביא, כלומר, אדם גדול, כושל בעבירה — כסהו כלילה, ואין מענישים אותו בפומבי.

The Gemara comments: This opinion disagrees with that of Reish Lakish, for Reish Lakish said: If a Torah scholar sins, he is not ostracized at all in public, as it is stated: “Therefore, shall you fall in the day, and the prophet also shall fall with you in the night” (Hosea 4:5). This is explained to mean: If a prophet or any other important person sins, his offense should be concealed like the night and not punished in public.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(19) מָר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא בְּרֵישָׁא מְשַׁמֵּית נַפְשֵׁיהּ וַהֲדַר מְשַׁמֵּית לְדִידֵיהּ כִּי הֲוָה עָיֵיל בְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ שָׁרֵי לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ וַהֲדַר שָׁרֵי לֵיהּ לְדִידֵיהּ.

With regard to this issue, it was related that when a Torah scholar would become liable to be punished with excommunication before Mar Zutra the Pious, Mar Zutra would first excommunicate himself as a mark of respect for the Torah scholar, and afterward he would ostracize the Torah scholar. This self-imposed excommunication was meant only as a show of honor to the other Torah scholar, and therefore when Mar Zutra would enter his house of lodging, he would release his own excommunication, and afterward he would release the other’s excommunication.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מר זוטרא חסידא כי הוה מתחייב תלמיד חכ׳ נידוי הוה משמת נפשיה ברישא והדר משמת ליה, וכדהוה עייל לביתיה הוה שרי ליה ברישא והדר שרי לנפשיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמית נפשיה – משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן.

משמית נפשיה – משום צער שצריך לנדות ת״ח א״נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (שבועות יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באותו ענין מסופר: מר זוטרא חסידא [החסיד], כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא [כאשר היה מתחייב לפניו תלמיד חכם בנידוי], ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה [בתחילה היה מנדה את עצמו משום כבודו של התלמיד החכם, ואחר כך היה מנדה את אותו תלמיד חכם]. והיות ונידוי עצמו היה רק משום כבודו של התלמיד חכם שנידה, לכן כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה [כאשר היה נכנס למלונו היה מתיר לעצמו את הנידוי, ואחר כך היה מתיר לו לאותו אדם].

With regard to this issue, it was related that when a Torah scholar would become liable to be punished with excommunication before Mar Zutra the Pious, Mar Zutra would first excommunicate himself as a mark of respect for the Torah scholar, and afterward he would ostracize the Torah scholar. This self-imposed excommunication was meant only as a show of honor to the other Torah scholar, and therefore when Mar Zutra would enter his house of lodging, he would release his own excommunication, and afterward he would release the other’s excommunication.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(20) אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב ^זת״חתַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ וּמֵיפֵר לְעַצְמוֹ אָמַר רַב פָּפָּא תֵּיתֵי לִי דְּלָא שַׁמֵּיתִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מֵעוֹלָם אֶלָּא כִּי קָא מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא הֵיכִי עָבֵיד כִּי הָא דִּבְמַעְרְבָא חמִימְּנוּ אנגידא דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.

Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar may ostracize himself, and he may similarly release himself from self-imposed ostracism. Rav Pappa said: I have good coming to me, for I am praiseworthy, as I have never ostracized a Torah scholar. The Gemara asks about this: If so, when a Torah scholar was liable to be ostracized, what would he do? The Gemara answers: He did as they do in the West, Eretz Yisrael, where they appoint a court to give a Torah scholar lashes, but they do not appoint a court to ostracize him. That is to say, lashes were preferred over ostracism.

ז. ז רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:י״א
טור יורה דעה של״ד:ל״ג
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:ל״ג
ח רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ב
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב

ז רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:י״א

טור יורה דעה של״ד:ל״ג

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:ל״ג

ח רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳

טור יורה דעה של״ד:מ״ב

שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב

ואמר רב יהודה – בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן, היכי נעביד ביה נישמתיה צריכי ליה רבנן לא נישמתיה קא מתחלל שם שמים.

אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

אמר רב פפא: תיתי לי דלא שמיתנא צורבא מרבנן מעולם. כי הא דבני מערבא מימנו אנגדא דצורבא מרבנן, ולא מימנו אשמותיה – אלא מכסין אותו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מימנו אנגידא – מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקי להו.

מנדה לעצמו. מפרש בנדרים כשהיו רוצים לנדות אדם גדול מבני הישיבה, כדי שלא יתבייש, היה הרב מנדה עצמו עמהם, וכשבא לביתו היה מתיר עצמו. ואף על גב דבנדרים אמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, וצריך לבא לפני חכם אחר להתיר לו נדרו, דכתיב ולא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, אבל בנידויו אין צריך, והוא בעצמו יתיר את עצמו.

נידוהו בחלומו. נראה לו בחלום שאדם אחד נידהו.

צריך עשרה בני אדם להתיר לו נידויו. ואף על פי ששאר נידויין שלשה בני אדם יכולין להתירו, אבל האי נדוי שנראה שהוא נדוי שמים, צריכין עשרה בני אדם, שיהא כחן יפה לבטל הגזרה.

ידע מאן שמתיה. אם הוא מכיר אותו האיש שנדהו, מהו שילך אליו ויתיר לו הוא לבדו, שנאמר כי היכי ששמוהו מן השמים שליח לנדותו, כך ישימוהו להתיר או לא.

אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו. כלומר בפרהסיא.

דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם. לפי שהיא חמורה מאד וממיתה מיד ויהיה העולם צריך אליו.

מימנו אנגדא. היו נמנין ונסמכין להלקותו, ולא היו נסמכין לשמתו, מפני שהיא חמורה השמתא למאד כדמפרש ואזיל.

מנדה לעצמו. מנדה את עצמו ומיפר לעצמו.

מבית האיסורין¹. דכתי׳ גבי נזיר לא יחל ודרשינ׳ הוא אינו מיחל אבל אחרים (מחולים) [מוחלים²] לו³.

קמ״ל. דלגבי נידוי אינו כן אלא אף הוא מפיר לעצמו ול״ג⁴ פשיט׳ דרב גידל גופי׳ מפר׳ לה.

ריב״ג⁵ אם עשה אדם דבר שחייב עליו נידוי מנדה את עצמו ומתיר לעצמו.

צריך עשרה⁶. לפי ששמא שכינה (שיכנ) נידהו ולהכי צריך י׳ דהוי עדה ששכינה שורה עליהם⁷.

והוא דתנו הילכת׳ אבל מתנו ולא תנו לא. הכי אית׳ בכל הספרי׳ ומפר׳ תנו לומדין ומתנו מלמדין ונ״ל דגירס׳ איפכ׳ מיתני׳ וכן גיר׳ ר״מ⁸ ז״ל והר״א⁹ והוא דמתנו הילכת׳ אבל תנו ולא מתנו לא וה״פ והוא דמתנו הילכת׳ שחשובין וראויין לשכינה¹⁰ אבל אינן לומדין אחרים אינן ראויין לשכינה דמתנו עדיפ׳¹¹.

ואי ליכ׳ לא תנו ולא מתנו לא יקח הדיוטו׳ אלא טוב לו שילך על פרשת דרכים שעוברים בני אדם הרבה ויקבל שלמ׳ מבי׳ עשרה דתנו הילכת׳¹².

ידע מאן שמתיה. בחילמיה.

מהו לישרי. שכל המנדה בידו להתיר כדא׳ לגבי ר״ל זיל לגביה דלישרי לך¹³.

כשם שאי איפשר וגו׳. גבי חלום כתי׳ בירמיהו אשר איתו חלום יספר¹⁴.

חלום בלא דברים בטלים. ושמא המתיר מהם היה וצריך י׳ להתירו¹⁵.

ר״מ¹⁶ לא מצא י׳ ששונין הלכות טורח אחריהם עד פרס׳ לא מצא טורח אחר י׳ שונין משנה לא מצא מתירין לו י׳ קורין בתורה לא מצא מתירין לו י׳ אפי׳ אינן יודעין לקרות לא מצא במקומו י׳ מתירין לו אפי׳ ג׳.

מימנו אנגודא. מתמנין להלקותו¹⁷.

1. איירי על דברי הרי״ף פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ״ל. [ובגמ׳ לפנינו ליתא להאי מימרא אמנם בגמ׳ נדרים דף ז׳ ב׳ איתא עיי״ש].

2. כ״ה בפרש״י לרי״ף.

3. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אין חבוש.

4. עיין בר״ן נדרים שם ד״ה ת״ח מש״כ בענין גירסא זו.

5. לא מצאתי.

6. איירי על דברי הרי״ף א״ר יוסף נדוהו עשרה בני אדם בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו והוא דתנו הילכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י׳ עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא. והוא מגמ׳ נדרים דף ח׳ א׳.

7. כעי״ז בפי׳ הר״ן לנדרים (דף ח׳ א׳) ד״ה נדוהו.

8. לא ברור למי כוונת רבינו שהרי לכאו׳ גירסת הרמב״ם איפכא כמבואר בדבריו שהביא רבינו לקמן.

9. וכ״ה בחדושי אנשי שם בשם מהר״ם. וכן הוא במסורת הש״ס בגליון הרי״ף.

10. וכ״כ בתוס׳ נדרים דף ח׳ א׳ ד״ה והוא.

11. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה והוא דתנו עיי״ש שהביא פירוש נוסף דתנו הינו משנה ומתנו היינו גמרא. וכן מבואר בדברי הרמב״ם פ״ז מהל׳ ת״ת ה״ב. הביא דבריו רבינו לקמן.

12. וכ״כ בפירוש רש״י לרי״ף ד״ה דגמירי.

13. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה ידע מאן שמתיה.

14. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה א״ל כשם.

15. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה א״ל כשם.

16. פ״ז מהל׳ ת״ת הי״ב.

17. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ממנו אנגידא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנדה לעצמו מפר לעצמו – כבר פירשתיו בפ״ק דנדרים.

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, כלומר, את עצמו, וכן מיפר לעצמו את הנידוי הזה. אמר רב פפא: תיתי [תבוא] לי טובה, כלומר, משתבח אני בכך שלא שמיתי צורבא מרבנן [נדיתי תלמיד חכם] מעולם. ושואלים: אם כן, אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא, היכי עביד [כאשר מתחייב תלמיד חכם נידוי, מה היה עושה]? ומשיבים: כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא [כמו זה, שבארץ ישראל היו נמנים ומחליטים בבית דין על הלקאת תלמיד חכם ולא היו נמנים על נידוי], שהעדיפו עונש מלקות על נידוי.

Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar may ostracize himself, and he may similarly release himself from self-imposed ostracism. Rav Pappa said: I have good coming to me, for I am praiseworthy, as I have never ostracized a Torah scholar. The Gemara asks about this: If so, when a Torah scholar was liable to be ostracized, what would he do? The Gemara answers: He did as they do in the West, Eretz Yisrael, where they appoint a court to give a Torah scholar lashes, but they do not appoint a court to ostracize him. That is to say, lashes were preferred over ostracism.

(21) מַאי שַׁמְתָּא אָמַר רַב שֵׁם מִיתָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר שְׁמָמָה יִהְיֶה וּמַהְנְיָא בֵּיהּ כִּי טִיחְיָא בְּתַנּוּרָא.

The Gemara proceeds with a discussion that explains the severity of the punishment of excommunication: What is the meaning of the word excommunication [shamta]? Rav said: This word is a contraction of the expression there is death [sham mita], alluding to the deathly aspect of excommunication. And Shmuel said: Shamta means that he will be a desolation [shemama yiheyeh], and it is effective upon him like fat smeared on an oven. Just as some of the fat will always remain absorbed in the walls of the oven, so too some aspect of the curse contained in the excommunication will continue to adhere to him even after the excommunication has been nullified.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מאי שמתא? רב אמר שם מיתה – כלומר מיתה בה. ושמואל אמר שם תהא – כלומר שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב וגו׳. אמר אבוה דשמואל: ומהניא כי טחיה בתנורא – כלומר אינה יוצאה משם לעולם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סן

סן – ^א(מגילה כה:) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג׳ וש׳ פי׳ כגון השותה בד׳ מיני זמר וכיוצא בהן כמו שמצינו באלישע אחר שהוציאוהו אלו הדברים לתרבות רעה ומפורש (חגיגה טו.) שכן בדבר שהוא יתר מזו שרי לבזוייה בג׳ וש׳ כלומר מי ששמע ורע מצוה לבזותו בן זונה דגיירא דגיירתי ונגלו שוליו ונחמסו עקביו ופי׳ בן שפחה בן גוי כדגרסינן (סנהדרין כט) כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כי האי תנא וכו׳ (מועד קטן יז.) ההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה דעבד כרבי אלעאי דתניא רבי אלעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פי׳ מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ לא התיר אלא אכילה ושתיה במיני זמר וכיוצא בהן. אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפי׳ חייבי לאוין או חייבי עשה וכל שכן למעלה שאיסורן איסור עולם חס ושלום שהתיר ר׳ אלעאי ואפי׳ בסתר אלא כגון הדרך שפירשנו הוא שאמר לעשות ואפי׳ דברים הללו לא התירן אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבטיח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה את עצמו לבוש שחורים ועטוף שחורים משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כרבי אלעאי ולבש שחורים ונתעטף שחורים ואחר זה כולו חזר לשתות במיני זמר כמו שהיה עושה ולפיכך שמתיה רב יהודה פי׳ ד׳ מיני זמר כנור ונבל ותוף וחליל כמפורש (סוטה מח.) קסבר משום סניות מלתא הוא דקאמר הדין גברא (נדרים סב.) (תענית ט) אי הוו סנו טפי הוו גמירי (בבא בתרא קלא) אילימא שופרא וסוניא פי׳ בין שדה טובה ורעה (שבת פט) ה׳ שמות יש לו מדבר צין שנצטוו ישראל עליו מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו מדבר קדמות שניתנה קדומה עליו מדבר פארן שפרו ורבו ישראל עליו מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו ומה שמו חורב (חולין מז) סניא דיבי פי׳ ששונאין אותו הזאבין ולא יוכלו למיכל מיניה. פ״א סניא כעין מסננת דיבי ל׳ זיבה.

ערך טח

טח – ^ב(שבת קיט.) קריבו ליה ג׳ סאוי טחיי טי׳ ג׳ סאים פת שהיו פניו טחין מלמעלה דבר תנור דטחו ביה טחיי פי׳ טחו את התנור בשומן של בשר. (מועד קטן יז.) ומהניא ביה כי טחייא לתנור׳ כלו׳ אינה יוצאה משם לעולם. (נדה כג) היינו גוף אטום היינו פניו טוחות. (בנגעים פרק יג) חולץ וקוצה וטח (גיטין סט) ואלו נטחייה ביני ארבי דביתא חדתא. (תענית ו) ת״ר מורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן. (ביצה ט) בגמרא אין מוליכין את הסולם הרואה אומר להטיח גג הוא צריך. (בבא מציעא קא) ולהטיח גגו.

א. [פיינד. גרייליך.]

ב. [שמירען.]

ומהניא כי טיחיא בתנורא – כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם.

שם מיתה¹ שמה. ושממה².

1. בפרש״י לרי״ף שם מיתה שממיתו. והוא ס״ד.

2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה שמה שממה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומהניא בזה דטחיא דתנורא – פי׳ עושה בו רושם אף על פי שיתירוהו לסוף.

מאי שמתא כו׳ שממה יהיה כו׳. בערוך גרס שם תהא ופי׳ שם מיתה מיתה בה שם תהא שם תיתי דכתיב ובאה אל בית הגנב עכ״ל:

ב וכעין הסבר לחומרת העונש שבנידוי, מאי [מה לשון] ״שמתא״? אמר רב: הוא נוטריקון שם מיתה, שהוא רמז שיש בנידוי ענין של מיתה. ושמואל אמר: ״שמתא״ פירושו — שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא [ומועילה, נכנסת בו כמו שומן שטחים בתנור], שכשם שנשאר שומן בלוע בתנור, כך נשאר תמיד משהו מן הקללה שבנידוי גם לאחר שמתירים אותו.

The Gemara proceeds with a discussion that explains the severity of the punishment of excommunication: What is the meaning of the word excommunication [shamta]? Rav said: This word is a contraction of the expression there is death [sham mita], alluding to the deathly aspect of excommunication. And Shmuel said: Shamta means that he will be a desolation [shemama yiheyeh], and it is effective upon him like fat smeared on an oven. Just as some of the fat will always remain absorbed in the walls of the oven, so too some aspect of the curse contained in the excommunication will continue to adhere to him even after the excommunication has been nullified.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(22) וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנֶסֶת בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים כָּךְ כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה יוֹצְאָה מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים.

The Gemara comments: And this opinion disagrees with the opinion of Reish Lakish, for Reish Lakish said: Just as ostracism enters the two hundred and forty-eight organs of one’s body when it is first pronounced, so too when it leaves, it leaves from his two hundred and forty-eight organs.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ופליגא דריש לקיש דאמר כשם שנכנסת ברמ״ח איברים – כדכתיב והיית חרם, חרם בגימטריא רמ״ח הוי. כך יוצאה ברמ״ח איברים – שנאמר ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא רמ״ח הוי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופליגא דר״ש ב״ל – דאמר יוצאה.

כשם שנכנסת כך יוצאת וכו׳. וכת׳ בה״ג¹ ודווק׳ כשהתירוהו בלב יפה ובדעת נוחה ובדעת חכמים אבל מיראה לא וכן סברא.

מסאנייהו. מנעליהם.

מגנובת׳ דכלבת׳. זנב הכלב².

1. הביאו בבית יוסף יו״ד סימן של״ד (כ״ז).

2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה גנובתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים כשמטילים אותה, כך כשהיא יוצאה — יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

The Gemara comments: And this opinion disagrees with the opinion of Reish Lakish, for Reish Lakish said: Just as ostracism enters the two hundred and forty-eight organs of one’s body when it is first pronounced, so too when it leaves, it leaves from his two hundred and forty-eight organs.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(23) כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת דִּכְתִיב {יהושע ו׳:י״ז} וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם חֵרֶם בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה הָווּ כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה דִּכְתִיב {חבקוק ג׳:ב׳} בְּרוֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר רַחֵם בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ.

The following allusion is offered in support of the opinion of Reish Lakish: When it enters, it enters all the organs, as it is written: “And the city shall be a curse [ḥerem]” (Joshua 6:17), and the numerical value [gimatriyya] of the word ḥerem, a concept similar to ostracism, is two hundred and forty-eight. Therefore, the verse alludes to the fact that a decree of ostracism penetrates one’s two hundred and forty-eight organs. When it leaves, it leaves all the organs, as it is written: “In wrath remember mercy [raḥem]” (Habakkuk 3:2), and the numerical value of the word raḥem is also two hundred and forty-eight, thereby teaching that when the decree of ostracism is revoked, it disappears entirely.

רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשהיא נכנסת דכתיב והיתה העיר חרם כו׳. כמה לשון חרם דכתיבי בתורה ולא מייתי להו ומייתי האי קרא דיהושע ויש לכוין בזה משום דלא שייך חרם בגוף העיר אלא באדם שהיו בתוכה וכתיב העיר לרמוז על אברי גוף האדם כמ״ש בקרא דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט עיר זה הגוף ואנשים בה מעט הם אבריו של אדם דהיינו העיר שהיא כלל האברים הם חרם. ואמר

כשהיא יוצאה דכתיב ברוגז רחם תזכור כמה רחם כתיבי ומייתי האי קרא לפי ענינו כי כשחל ונכנס החרם על רמ״ח אברים הוא במדת הדין וההיפך כשהיא יוצאה מן רמ״ח אברים במדת הרחמים וזהו ברוגז דהיינו כשגובר מדת הדין בחרם על רמ״ח אבריו רחם תזכור דהיינו תזכור מדת הרחמים על רמ״ח אברים:

ורמז לדבר: כשהיא נכנסת — דכתיב [שנאמר]: ״והיתה העיר חרם״ (יהושע ו, יז), ו״חרם״ בגימטריא לפי חשבון האותיות מאתים וארבעים ושמונה הוו [הם], לרמז שהחרם נכנס במאתים ארבעים ושמונה איברים. כשהיא יוצאה — דכתיב [שנאמר]: ״ברגז רחם תזכור״ (חבקוק ג, ב), ו״רחם״ בגימטריא הכי הוו [כך הם גם כן] מאתים ארבעים ושמונה, ללמד שכאשר מתירים הכל מתבטל. ועוד בענין כח הנידוי.

The following allusion is offered in support of the opinion of Reish Lakish: When it enters, it enters all the organs, as it is written: “And the city shall be a curse [ḥerem]” (Joshua 6:17), and the numerical value [gimatriyya] of the word ḥerem, a concept similar to ostracism, is two hundred and forty-eight. Therefore, the verse alludes to the fact that a decree of ostracism penetrates one’s two hundred and forty-eight organs. When it leaves, it leaves all the organs, as it is written: “In wrath remember mercy [raḥem]” (Habakkuk 3:2), and the numerical value of the word raḥem is also two hundred and forty-eight, thereby teaching that when the decree of ostracism is revoked, it disappears entirely.

רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(24) אָמַר רַב יוֹסֵף שְׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְכַלְבָּא וְאִיהִי דִּידַהּ עָבְדָה דְּהָהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכֵיל מְסָאנֵי דְרַבָּנַן וְלָא הֲווֹ קָא יָדְעִי מַנּוּ וְשַׁמִּתוּ לֵיהּ אִיתְּלַי בֵּיהּ נוּרָא בִּגְנוּבְתֵּיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ.

The Gemara continues discussing the power of a ban. Rav Yosef said: Cast an excommunication on the tail of a dog and it, the excommunication, will do its work and harm the dog. It was related that there was a certain dog that would eat the shoes of the Sages, and they did not know who it was causing this damage. They thought that it was a person, and so they excommunicated whoever was doing it. Soon thereafter, the dog’s tail caught fire and got burnt. This shows that excommunication can have a harmful effect even on a dog.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמר רב יוסף: שדי¹ שמתא אגנבתא² דכלבתא והיא דידה עבדה. ההוא כלבא דהוה אכיל מסני דרבנן ולא הוו ידעי שמתא – מאן דעבד הא מילתא, איתליה נורא בגנובתיה ואכלתיה.

1. כן בכ״י קמברידג׳ 329. בכ״י וטיקן 126: ״שרי״.

2. כן כנראה צ״ל, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוס וילנא תוקן: ״אגנובתא״. בכ״י וטיקן 126: ״ארנבתא״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שמת

שמת – ^א(מועד קטן יז.) מאי שמתא אמר רבה שם מיתה ושמואל אמר שם תהא פי׳ שם מיתה מיתה בה שם תהא שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב (בבא מציעא ע.) ולא קיבל עליה שמתא דרבנן פירוש כגון מי שנתחייב בב״ד וסירב ושמתוהו ב״ד או נשא ונתן במעות ולא משך וחזר בו וקיבל עליו מי שפרע אלו וכיוצא בהן אבל הטוען על חברו בב״ד ונתחייב שבועה ונשבע לא אמור רבנן (שבת קל) חדא דר״א שמותי הוא פי׳ מבורך הוא פ״א מתלמידי שמאי הוה והכי מסתבר׳ וכן מפורש במסכת שביעית (ירושלמי בפרק ט) ר״א אומר ינתנו לאוכל דהא ר״א שמותי הוא דתנינן אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטוב׳ כדברי בית שמאי וכו׳ (א״ב תרגו׳ בפסוק דודי לי ואני לו ית עמלק וית עמיה בשמתא).

ערך גנב

גנב – ^ב(שבת עז:) מאי טעמא גמלא זוטרא גנובתיה מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה. (מועד קטן יז.) אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא והיא דידה עבדא (חולין ס) סימן חיה שור כרסתן פרסתן רב רישיה רבה גנובתיה רבן פסיעתיה וחילופיהן בחמרא נפקא מינה למקח וממכר (חולין עט) רבן אודניה וזוטר גנובתיה פי׳ זנב. יחפוז זנבו תרגום כאיף גנובתיה.

א. [פערבאהנען אין חרם לייגען.]

ב. [שווייף, שוואנץ.]

גנובתיה – זנב.

דידה עבדא – ומלקי ליה.

שדי שמתא אגנובתא דכלבא. בזנב הכלב.

ואיהי דידה עבדה. כלומר עביד בה מקום השמתא.

ואיהי דידה עבדה. דמהני׳ בי׳ שמתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמתא אגנובתיה דכלבא ואיהי דידה כו׳. ר״ל דגם הגנובתא שאינו נראה מכלל האברים. מ״מ החרם דידה עבדא כו׳ דאתלי ביה נורא ואכלתיה:

אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה [הטל נידוי על זנבו של כלב והוא הנידוי יעשה את שלו, יזיק]. ומסופר: דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו [היה כלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של החכמים ולא היו יודעים מי הוא] המזיק, וחשבו שאדם הוא ושמתו ליה [ונידו אותו] איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה [נתפסה אש בזנבו ושרפתו], הרי שהנידוי פועל אפילו על כלב.

The Gemara continues discussing the power of a ban. Rav Yosef said: Cast an excommunication on the tail of a dog and it, the excommunication, will do its work and harm the dog. It was related that there was a certain dog that would eat the shoes of the Sages, and they did not know who it was causing this damage. They thought that it was a person, and so they excommunicated whoever was doing it. Soon thereafter, the dog’s tail caught fire and got burnt. This shows that excommunication can have a harmful effect even on a dog.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(25) הָהוּא אַלָּמָא דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ לְהָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף א״לאֲמַר לֵיהּ זִיל שַׁמְתֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ.

It was further related that there was a violent person who caused suffering to a certain Torah scholar. This Torah scholar came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: Go and ostracize him. This Torah scholar said to him: I am afraid of him, that he will harass me even more.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ההוא אלמא דהוה מצער ההוא צורבא מרבנן כו׳ – והאידנא נמי מאן דבעי הכי כרב יוסף רשאי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסתפינא מיניה – דגברא אלמא הוא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן [היה איש אלים אחד שהיה מצער תלמיד חכם אחד], אתא לקמיה [בא אותו תלמיד חכם לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שמתיה [לך נדהו] אמר ליה [לו]: מסתפינא מיניה [מתיירא אני ממנו] שירדוף אותי יותר.

It was further related that there was a violent person who caused suffering to a certain Torah scholar. This Torah scholar came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: Go and ostracize him. This Torah scholar said to him: I am afraid of him, that he will harass me even more.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(26) אֲמַר לֵיהּ שקילי פְּתִיחָא עֲלֵיהּ כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ שִׁקְלֵיהּ אַחֲתֵיהּ בְּכַדָּא

Rav Yosef said to him: Take out, i.e., publish a written ostracism against him. The Torah scholar said to him: All the more so I am fearful of him, for if I publicize the matter he will certainly come after me. Rav Yosef said to him to do as follows: Take the written ostracism and place it in a jug,

רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שקיל פתיחא עלויה – כתוב עליו שמתא.

שקליה – לכתב שמתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שקול פתיתא עליה כלו׳ ויירא ממך – פי׳ קורין שטר השמת׳ קורין פתיתה לפי שעושין אותו בפתיחת הדין למאן דלא אתי לדינא וי״מ מלשון והמה פתיחות דמאי שמתא שם מיתה ונכון הוא.

שקלוה אחתיה בכדא כו׳. כי האדם דומה לכלי חרס שאין לו תקנה כי שבירתו זו היא מיתתו וע״כ אמר אחתיה לפתיחא בכדא כאילו נחתו לאלמא ואחתיה בי קברי לרמוז כי שם יהיה שבירתו וקבורתו וקרי ביה אלפא שפורי כי האלף הוא כלל וסוף המספרים וטעם השופר לגבי שמתא כדמסיק ע״ש שנפרעין ממנו וטעם במ׳ יומין שהוא מספר יצירת האדם וקאמר מאי תברא מה טעם השברים לגבי השמתא וקאמר ע״ש תברי בתי כו׳ וכ״מ שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני דעוני כמיתה כמפורש במס׳ נדרים:

אמר ליה [לו]: שקילי פתיחא עליה [קח וכתוב עליו כתב נידוי], אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה [שאני מתיירא ממנו], שאם אפרסם את הדבר בכתב בוודאי ירדפני. אמר ליה [לו] כך תעשה: שקליה, אחתיה בכדא [קח אותו, את כתב הנדוי, והנח אותו בכד],

Rav Yosef said to him: Take out, i.e., publish a written ostracism against him. The Torah scholar said to him: All the more so I am fearful of him, for if I publicize the matter he will certainly come after me. Rav Yosef said to him to do as follows: Take the written ostracism and place it in a jug,

רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון